לפני מספר חודשים, במסגרת עבודתי, ראיינתי את צלם האוכל הבינלאומי סטיבן רוטפלד (קישור לראיון: כאן). רוטפלד, יהודי ממוצא אמריקאי, הגיע לארץ על מנת להוציא לאור ספר העוסק בקולינריה בארץ. במהלך השיחה עימו, סיפרתי לו על סבתי שתחיה והאוכל שהיא מכינה. רוטפלד כל כך התלהב עד כדי שביקש לבוא עד אילת, עיר מגוריה הנוכחית, על מנת לצלם אותה לספרו המתהווה. הסכמתי מיד בשם סבתי, אף על פי שהיא ידועה בחוסר חיבתה המופגן למצלמה.
בשבוע שעבר, ביום הכי חם בשנה, רוטפלד אכן הגיע. עבורי היתה זו הזדמנות לצלם מהצד, וזו פרספקטיבה שונה לחלוטין. כפי שכתבתי בחשבון הפייסבוק הפרטי שלי, סדרת צילומי-הצד הזו היא המשמעותית עבורי עד כה: זכיתי לתעד את ידי סבתי בת ה-92. כפי שהיא נוהגת לומר, כפות הידיים תמיד מסגירות את הגיל האמיתי. עבורה, זוהי עובדה מטרידה. בעיניי אלו ידיים שמצד אחד חיות בהווה הצלול, ומצד שני נטועות עמוק בעבר העשיר. הן טומנות בתוכן ידע וטכניקה שאנחנו היום כבר המרנו במכונות. אלו ידיים שלימדו אותי, בין אם במישרין ובין אם בעקיפין דרך אימי, את חשיבות חומרי הגלם, אורך הרוח (נקודה לשיפור עבורי), התשוקה ובעיקר ההבנה שבמטבח אין קיצורי דרך. יש מסורת.
בפוסט הנוכחי אני מביא את המתכון שלה ל"סלטה משוויה": עגבניות, פלפלים ושום קלויים שנקצצים דק באמצעות שני סכינים. לאחר מכן, הם מקבלים לתוכם המון שמן זית, מלח ולימון. יש הנוהגים גם להוסיף תבלינים נוספים כמו כמון, אך כמו אופיה, גם סגנון בישולה של סבתי הוא פשוט וקלאסי. מגישים את הסלט לשולחן השבת עם לחם טוב ואפריטיף. בוחא, במקרה שלנו.
מצרכים:
אופן ההכנה:
מתחילים לקצוץ את הירקות באמצעות שני סכינים. זו טכניקה שקשה להסביר במילים, ולשם כך יש תמונות. בכל אופן, אפשר כמובן להשתמש במעבד מזון, אך בפולסים קצרים אחרת במקום סלט קצוץ תתקבל מחית חלקה.
לאחר שמסיימים לקצוץ הירקות, מוסיפים את התיבול: שמן זית בנדיבות, מיץ מחצי לימון סחוט וכפית מלח. טועמים, ומתקנים תיבול אם צריך. התיבול, במיוחד שמן הזית, עוזר גם לשימור הסלט לאורך זמן שכן נהוג לאחסנו בצנצנת במקרר, ולהגיש בסופי השבוע.
אנקדוטה קטנה לסיום: באותו יום צילומים, סבתי הכינה גם את הפקיילה המפורסמת שלה, תבשיל ארוך של תרד, שעועית ובשר בקר. על מנת להצליח לצלם את המנה באופן מחמיא, כי בואו נודה על האמת - אוכל בייתי הוא טעים אך לא פשוט לצילום, רוטפלד החליט לצלחת בעצמו. הוא הניח מעט מן התבשיל בצלחת רחבה, דבר אשר היה כמעט בלתי נסלח בעיניה העוקבות של סבתי, "זו מנה שמגישים לגבר רעב. אי אפשר לשים כל כך מעט". רוטפלד, עם הצרפתית הקלושה שלו, ניסה להסביר לה שזה רק לצילום, אך היא סירבה להבין והמשיכה להתעקש. בסופו של דבר, נחלצתי לעזרתו וסבתי הרימה ידיים לא לפני שוידאה שאנחנו מבינים שהיא לא מרוצה מהעניין. בגיל 92 כנראה שהידיים גם מאוד עקשניות.
בשבוע שעבר, ביום הכי חם בשנה, רוטפלד אכן הגיע. עבורי היתה זו הזדמנות לצלם מהצד, וזו פרספקטיבה שונה לחלוטין. כפי שכתבתי בחשבון הפייסבוק הפרטי שלי, סדרת צילומי-הצד הזו היא המשמעותית עבורי עד כה: זכיתי לתעד את ידי סבתי בת ה-92. כפי שהיא נוהגת לומר, כפות הידיים תמיד מסגירות את הגיל האמיתי. עבורה, זוהי עובדה מטרידה. בעיניי אלו ידיים שמצד אחד חיות בהווה הצלול, ומצד שני נטועות עמוק בעבר העשיר. הן טומנות בתוכן ידע וטכניקה שאנחנו היום כבר המרנו במכונות. אלו ידיים שלימדו אותי, בין אם במישרין ובין אם בעקיפין דרך אימי, את חשיבות חומרי הגלם, אורך הרוח (נקודה לשיפור עבורי), התשוקה ובעיקר ההבנה שבמטבח אין קיצורי דרך. יש מסורת.
בפוסט הנוכחי אני מביא את המתכון שלה ל"סלטה משוויה": עגבניות, פלפלים ושום קלויים שנקצצים דק באמצעות שני סכינים. לאחר מכן, הם מקבלים לתוכם המון שמן זית, מלח ולימון. יש הנוהגים גם להוסיף תבלינים נוספים כמו כמון, אך כמו אופיה, גם סגנון בישולה של סבתי הוא פשוט וקלאסי. מגישים את הסלט לשולחן השבת עם לחם טוב ואפריטיף. בוחא, במקרה שלנו.
מתכון לסלט משוויה טוניסאי
מצרכים:
- 2 גמבות (ירוק ואדום)
- 3-4 עגבניות
- חצי ראש שום
- חצי לימון סחוט
- שמן זית
- מלח
אופן ההכנה:
קולים את הגמבות והעגבניות בגריל (אפשר גם בתנור). חשוב לקלות את הירקות היטב, עד שהם ממש משחירים מבחוץ. לקראת סיום, קולים גם את השום (בתוך קליפתו) לזמן קצר עד שהוא משחים מעט.
קולפים את הירקות הקלויים, ומניחים בצלחת רחבה. השלב הבא לוקח מעט זמן ולא כולם מקפידים עליו, אבל לדעת סבתי (שהתגלתה כפרפקציוניסטית לא קטנה) הוא חשוב: מנפים החוצה את הגרעינים.
מתחילים לקצוץ את הירקות באמצעות שני סכינים. זו טכניקה שקשה להסביר במילים, ולשם כך יש תמונות. בכל אופן, אפשר כמובן להשתמש במעבד מזון, אך בפולסים קצרים אחרת במקום סלט קצוץ תתקבל מחית חלקה.
לאחר שמסיימים לקצוץ הירקות, מוסיפים את התיבול: שמן זית בנדיבות, מיץ מחצי לימון סחוט וכפית מלח. טועמים, ומתקנים תיבול אם צריך. התיבול, במיוחד שמן הזית, עוזר גם לשימור הסלט לאורך זמן שכן נהוג לאחסנו בצנצנת במקרר, ולהגיש בסופי השבוע.
אנקדוטה קטנה לסיום: באותו יום צילומים, סבתי הכינה גם את הפקיילה המפורסמת שלה, תבשיל ארוך של תרד, שעועית ובשר בקר. על מנת להצליח לצלם את המנה באופן מחמיא, כי בואו נודה על האמת - אוכל בייתי הוא טעים אך לא פשוט לצילום, רוטפלד החליט לצלחת בעצמו. הוא הניח מעט מן התבשיל בצלחת רחבה, דבר אשר היה כמעט בלתי נסלח בעיניה העוקבות של סבתי, "זו מנה שמגישים לגבר רעב. אי אפשר לשים כל כך מעט". רוטפלד, עם הצרפתית הקלושה שלו, ניסה להסביר לה שזה רק לצילום, אך היא סירבה להבין והמשיכה להתעקש. בסופו של דבר, נחלצתי לעזרתו וסבתי הרימה ידיים לא לפני שוידאה שאנחנו מבינים שהיא לא מרוצה מהעניין. בגיל 92 כנראה שהידיים גם מאוד עקשניות.